ילדה וזהו – ליה לוי – תרגום

Una bambina e basta – Lia Levi

פרק חמישי – מאריה

מאריה כבר לא מדברת פיאמונטזית ברחוב, היא מסתפקת בתלונות על אמא בעגה. זה לא שאמא נותנת לה הוראות שלא מוצאת חן בעיניה, בדיוק ההפך: זאת היא שלא מרוצה משום דבר שאנחנו עושים. אנחנו כולנו טרחנים, פרט לאחותי הקטנה: היא ראתה אותה בהיוולדה והיא קוראת לה "הבת שלה". "היא שלך?" שואלים אותה ברחוב ומאריה עונה שכן, בפני, ואני נחנקת מזעם. אמא זקוקה למאריה ותמיד פוסקת שהיא צודקת. אבא לא נחשב. בכל מקרה הוא לא מסוגל לדבר עם האנשים שבבית.

יש לנו חברות שגרות באזור שלנו וגם הולכות לבית הספר היהודי. אחת מהן איתי בכיתה; למרות שבתחילה צחקה עם כולם כשדיברתי בא' קשה. אבל עכשיו כבר קצת התחברנו וגם לי סרט העניבה הכחול יוצא עקום לפעמים. ההורים מרוצים וכעת נוח לאבות לרדת ביחד את הרחוב, עד לבית הספר. הם מדברים – אנחנו יודעות היטב על מה – ואנחנו מסתודדות מקדימה.

בדרך לשם אלו העצים והציפורים של וילה סקיארה ובדרך חזרה השומר מוציא מחוץ לחלון את הרדיו שמדווח בקול את הידיעות מהמלחמה וכולם מאזינים בעמידה. אני כבר יודעת שאחר כך ההורים ידושו בזה מכל הכיוונים ועוברת בי צמרמורת עונג. אנחנו חבורה חמימה עכשיו, כבר לא קומץ מתאכסנים בבתים חדשים מידי.

אחר הצהריים אנחנו הולכות לווילה עם מאריה. גם החברות באות איתנו, אבל מאריה לא רוצה אותן. היא אומרת שהיא לא המשרתת של כל וילה סקיארה. אנחנו מוחות מפני שבלי חברות אנחנו בכלל לא נהנות ובפעם האחת הזו אמא לצידינו. "אז אני אקח אותן" היא מאיימת, למרות שאין לה שמץ כוונה. לבסוף בחרה בנו, מנופפת עבורנו את החרב של קלורינדה. מאריה נסוגה, נבוכה ומובסת… נו…ככה… אחר הצהריים בגן חשוב בשבילה ובשביל החבר שלה. אנחנו חבורה מגובשת ותוססת. אנחנו משחקים ב"מלחמה צרפתית", משחק שנקרא גם "הדגל", ונהנים מעל הראש. כדי להכות בנו מטפסות מטרסבטרה חבורות נערים חסונים עם בלוריות יהירות, אבל אנחנו תמיד המנצחים.

אין לנו נעליים על הרגליים, רק גרבי כותנה עבודת יד של איזו סבתא ואנחנו מזנקים כמו חצץ שנורה בקלע. אנחנו רוח סערה מהים, אף אחד לא יעצור אותנו, אף אחד לא יתפוס אותנו.

גם מאריה ניצחה: היא בצד השני של הגן עם אחותי הקטנה ועלינו היא מסתכלת רק כדי לסמן בעצבנות אילמת את הדרך חזרה.

אנחנו היחידים שיש להם משרתת בבית, במפני שזה נאסר על היהודים. אבל אבא שלי הוא "מופלה", כך כתוב על הניירות שנתנו לו, אבל את זה ידענו עוד קודם, מפני שהוא בן של קצין שנפל במלחמה, זאת של 1915-18. אבי שייך גם לאגודה שנקראת "יתומי מלחמה". בפעם הראשונה ששמעתי את זה צחקתי כאילו שאני קצת מטומטמת. "אתה? יתום? איך זה?.." עבורי היתומים היו הילדים בשכמיות שהלכו לבית הספר היהודי בטורינו, הקוזטות, ג'ובנה הקטנה, אלו מ"באין משפחה" ואוסף האומללים הנטושים שארחו חברה לדמעותיי…לא אנשים גדולים שהם כבר אבות…

סבא שלי, סיפר לי אבא אחר כך, מת לפני שנים רבות בקפורטו, כן, סבא שלי, זה שנראה מוזר ושלו מהחור השחור של התמונה הגדולה במסדרון, במדים המגוחכים כמו של דוור. כשאני עוברת ומציצה בו עובר בינינו רטט של קנוניה מטרידה: אנחנו חולקים את סוד הביישנות המעיקה שלנו.

בכל מקרה, היותנו "מופלים" היתה השארית האחרונה של זכויות היתר שלנו אבל כעבור זמן מה השמיכה נעשתה קצרה מידי.

הגיע הביתה אחד, מנומס, מישהו מהמשטרה ואמר: "לא יכולים". יום אחד לקח לנו את הרדיו, באומרו כמו תמיד: " לא יכולים ", אבל אחר כך, אולי כי היינו יהודים "מיוחדים" או אולי מפני שהספיק להתעקש, הרדיו חזר הביתה. כמו מאריה. גם לגביה ההוא מהמשטרה אמר: "לא יכולים", אבל אחר כך הכל חזר לשגרה.

הדבר הנוסף שנכלל ב-"לא יכולים" היה לצאת לנופש, אבל כאן לא עוזר לנו הסיפור הרגיל של סבא מקפורטו. יש גם עוד סבתא, אמא של אמא. סבתא שוכרת בית על שפת הים ואנחנו, רק הילדות, נוסעות אליה.

ברור שסבתא שלי לא יהודיה. על השידה בחדר שלה יש ראש תכלת מחרסינה שנראה בדיוק כמו מדונה. כבר מזמן שאלתי את אמי האם זאת מדונה. "לא, זה פסל" ענתה אמא, בחדות ובקרירות… מבחינתה לפעמים מספיק הטון הזה כדי לפרק את הבעיות לחלקיקי אבק שמתפוגגים באוויר.

כך שעכשיו אנחנו עוזבות ונוסעות לכל הקיץ לבית על שפת הים של סבתא. היא מתלהבת מאיתנו. היא שוקלת אותנו בהגעה ועוד פעם לפני העזיבה, כדי להראות כמה טוב לנו כשאנחנו בידיה. הקיבעון שלה הוא להחזיר אותנו לעיר שמנות. היא אפילו מצליחה לספר אותנו כדי שהפנים יראו יותר עגולים. מרוכזת ומסתורית היא מכינה לנו את תבשילי צ'זרינה שלה, מוקפדים ובלתי מוכרים, וקינוח כל ערב, באמת כל ערב.

סבתא שלי חיה על שערוריות מרהיבות, סודות חסרי ערך, עלבונות וקריצות עם צ'זרינה והחברות; היא מפיצה עלינו סיפורים, בפנינו, על דברים שאנחנו לא באמת עושות וגורמים לנו להראות טוב יותר או רע יותר מכפי שאנחנו. היא משוגעת על תחבולות ודרכים עקלקלות: כל עולמנו המסודר בו אף אחד לא משקר ובוודאי שלא המבוגרים עם הילדים, מתהפך על הראש כמו רוח שמרימה את החצאית.

ערב אחד מחליטה סבתא שהיא תיקח אותי לקולנוע הפתוח תחת כיפת השמים, אבל זאת חייבת להיות קנוניה: אחותי, שצעירה ממני במעט "יותר מידי קטנה" וסבתא מכריחה אותי לעשות כאילו אני הולכת לישון כשאני לבושה לגמרי מתחת לשמיכה.

הקולנוע הפתוח תחת הכוכבים, שבו מציגים את "חזור, מופת יקר!", מרטיט אותי משמחה ובכי. אבל למחרת מגלה אחותי הכל ומתחילה לצווח. לכן, כדי להרגיע אותה, אנחנו חוזרות לקולנוע הפתוח עוד פעם. הוא כל כך יפה יותר העולם הפראי ומעוות הזה, וכמה מרגש לטעום את חוסר הצדק מהצד הנכון!

גם לגבי החזרה לעיר אחרי חודשים רבים סבתא חושבת על תעלול, בצחקוקים חשאיים היא מחליטה לא לידע את אימי על היום המדויק שבו נגיע "נעשה להם הפתעה", אבל הפעם אמא חרדה לנו ובמשך שבוע הולכת כל יום לתחנה כך שכשאנחנו יורדות מהרכבת עם צ'זרינה היא רואה אותנו מייד ושלום להפתעה.

מאריה מצפה לנו בבית, עצבנית ורכושנית כרגיל. אבל הפעם האיש מהמשטרה החלטי: "היא לא יכולה להישאר יותר בבית של יהודים, היא חיבת להסתלק מכאן". להסתלק? מאריה? זה כמו להגיד שלא יכול לרדת יותר גשם. הגשם מעצבן מפני שהוא כולא בבית, אבל איך יתכן עולם ללא גשם?

הם מדברים ומדברים, ואז ההורים שלי מחליטים לדבר עם השכנה אולי היא רוצה לעשות כאילו מאריה עובדת אצלה. מאריה תישן שם אצלם וכדי שזה יראה מתקבל על הדעת היא תוכל לקראת הערב לעזור קצת, לשטוף את הכלים ודברים כאלה, ובשאר הזמן תשאר תמיד איתנו כמו קודם. השכנים מסכימים, הידד, מאריה תישאר איתנו, בדיוק כפי שהיה תמיד.

מאריה היא אותה מאריה החמוצה והמוכרת, למרות שהיא עושה תנועה מוזרה כשאנחנו רואות אותה בבית השכן וקוראות לה, היא פותחת את הדלת בסינור לא מוכר. "יש לי מה לעשות… יש להם אורחים" ואחר צהריים אחד היא הולכת מוקדם ואחר כך…

אחר כך כל פעם יש משהו חדש, משהו בבית האחר… כמו מדוזה עצומה שנמתחת אחרי השינה.

היום הגיעו הארונות, לילד משם יש חום, היא עזרה לגברת שם לשים רולים בשיער. הגברת מהדלת ליד בלונדינית, גדולה למדי, טיפשונת מתוקה. היא הגברת וזאת המשרתת שלה, למרות שאנחנו משלמים לה. הגברת מסתכלת עלינו בעיניים הקטנות והנדהמות שלה, משפדת אותנו כשאנחנו מצלצלות בפעמון בתקיפות גוברת כדי לקרוא למאריה. אבל למה, היא מרוצה ממנה, מה אנחנו רוצות?

מאריה קבלה את הצורה של הבית החדש שלה. גם היא כמעט ולא עולה בדעתה לרצות אותנו ולחצות את חדר המדרגות וכאשר היא אצלנו היא לא עושה שום דבר חוץ מאשר לספר לנו בפירוט על המשפחה המטופשת והלא מעניינת, עם הילד האפרורי שקורא לפיפי "פישה".

מאריה אנחנו כאלה… כאלה נחמדים וחסרי ישע, מדוע…? ערב אחד, כאשר עוד פעם צלצלנו בפעמון – הרי, מי יכין לנו ארוחת ערב? – היא פתחה לנו כולה זוהרת, בחולצה שחורה, סינר לבן, שביס על הראש, טרודה ונרגשת. "יש אורח, קרוב משפחה, איש חשוב, ראש עיר מטעם הממשל, קיש, קיש, מהר, לכו מכאן, יש לי עוד המון מה לעשות" וכמעט טרקה את הדלת.

מאריה, מה את עושה, מה רודף אותך? זה לא בית הספר, זאת לא העבודה שאבא איבד, זו לא העיר בצפון שמבחינתנו כבר נמוגה בערפל, הרהיטים שלנו ששוכנים בצרפת, זאת מאריה, היא אחת מאיתנו, חלק מהמשפחה שלנו, הסערה היומית שלנו… מאריה, מה את עושה בבית הזה עם ויטרינות ברהיטים.. תביטי בנו מאריה, תזכרי בנו..

אבל היא כבר סגרה. לתמיד.

תרגום – שירלי פינצי לב

ילדה וזהו – ליה לוי – בקורת

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: