הרכוש – ג'ובני ורגה – תרגום

 

La Roba – Giovanni Verga

הרכוש

ההלך הצועד לאורך אגם ביוויירה שליד לנטיני, השרוע שם כפיסת ים מתה, לצד השלף היבש של רמת קטניה, הפרדסים ירוקי העד של פרנקופונטה, אלוני השעם האפורים של רסקונה, שדות המרעה הנטושים של פסנטו ופסנטילו, אם ישאל, כדי להפיג את שעמום הדרך הארוכה והמאובקת ואת חום השמיים האביך, בשעה בה פעמוני העגלה מצלצלים בעצב במרחבי השדות, הפרדות מניחות לראשיהן ולזנבן להיטלטל, העגלון שר את שירו העגום כדי לא להניח לתרדמת המלריה לנצֵחַ – של מי זה? – ישמע את התשובה: – של מצרו. – הוא חולף ליד חווה גדולה ככפר, מחסנים הנראים ככנסיה, התרנגולות  מתלהקות בצל המשוכה, והנשים מצילות בידן על עיניהן כדי לראות מי ההולך – וכאן? – של מצרו. – והוא הולך והולך, והמלריה מעיקה על עינייך, ואתה מתחלחל מנביחת כלב פתאומית, חולף על פני כרם אינסופי, שנפרש על פני גבעות ומישור, דומם, כאילו מכביד עליו האבק, השומר שרוע אפיים ארצה מעל הרובה, לצד הנקיק, מרים את הראש המנומנם, ופוקח עין לראות מי זה: – של מצרו: – אחר כך מגיעים למטע זיתים צפוף כמו יער, שהעשב אף פעם לא נובט בו, והמסיק נמשך עד מרץ. היו אלו הזיתים של מצרו. לקראת ערב, כשהשמש השוקעת אדומה כאש, והארץ מצטעפת בעצבות, אנו פוגשים את טורי המחרשות של מצרו החוזרים לאיטם משדות הבור, את השוורים החוצים לאיטם  את המים הרדודים, חרטומם במים הכהים; רואים את שדות המרעה הרחוקים של קנצריה, על המדרונות החשופים המון כתמים לבנבנים, אלו הם עדריו של מצרו, שומעים את שריקות הרועים מהדהדות בנקיקים, פעמוני הפרות מצלצלים חליפות, והשיר הבודד אובד בעמקים. – הכל רכושו של מצרו. נדמה שאפילו השמש השוקעת היא של מצרו, הצרצרים שמצרצרים, הציפורים שמתכרבלות ברפרוף מאחורי הרגבים, נשיפת השעיר מהיער, נדמה שמצרו עולה בגודלו על כל גודלה של הארץ, שהולכים על כרסו. – אך הוא ברנש קטן דווקא, אומר העגלון, לו ראית אותו פרוטה לא היית נותן עבורו. שומן יש לו רק בכרס, שלא ברור כיצד הוא ממלא אותה, מפני שאינו אוכל דבר פרט לשתי חתיכות לחם, והוא עשיר כמו חזיר, אבל יש לו ראש שהוא יהלום, מבריק האיש הזה.

למעשה בעזרת הראש שהוא כמו יהלום אסף את הרכוש הזה, לפנים הלך מהבוקר ועד הערב לנכש, לגזום, לקצור, בשמש, במים, ברוח, בלי נעלים על הרגלים, בלי מעיל מסמורטט, עכשיו כולם נזכרים כיצד בעטו באחוריו, אלו שכעת פונים אליו ב"כבודו" ומדברים אליו כשהכובע ביד. לא רק בגלל זה הוא התנפח מגאווה, עכשיו כשכל הנכבדים של הכפר בעלי חוב שלו, הוא אומר שנכבד פירושו עני מרוד שמאחר בתשלומים. אבל הוא עדיין חובש כובע, אלא שעכשיו הכובע ממשי שחור, זהו סימן הפאר היחיד שלו, ולאחרונה התחיל לחבוש כובע לבד, מפני שהוא עולה פחות מכובע משי. רכוש יש לו עד היכן שהעין מגעת, והוא רואה למרחוק – לכל מקום, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, להרים ולמישור. יותר מחמשת אלפים פיות, מבלי לספור את הציפורים בשמיים ואת חיות הארץ, אוכלים מאדמתו, ומבלי לספור את פיו שלו שאוכל פחות מכולם ומסתפק בשתי חתיכות לחם עם פיסת גבינה, שנבלעות בחטף ובעמידה, בפינת מחסן גדול ככנסיה, נסתר מהעין בתוך אבק הגרעינים בעת שהאיכרים פורקים את השקים, או מאחורי ערימת שחת, כשהרוח גורפת את השדות מוכי הכפור בעת הזריעה, או עם הראש בתוך סל בימות הקציר החמים. הוא לא שותה יין, לא מעשן ולא משתמש בטבק, למרות שטבק גדל במטעיו שלאורך הנחל, טבק בעל עלים גדולים ורחבים כמו תינוק, מאלו שנמכרים ב-95 לירות. אין לו חולשה למשחקים וגם לא לנשים. הוא מעולם לא נשא בעולן של נשים, פרט לאימו, והיא עלתה לו שניים עשר טארי כשהיה חייב לקבור אותה.

הוא הרהר והגה במשמעות הרכוש עוד בעת שהלך יחף לעבוד את האדמה שכעת היתה שלו, הוא התנסה מספיק בעבודה בשכר שלושה טארי ליום, ביולי, בגב כפוף 14 שעות, כשהמשגיח על הסוס מאחוריך מצליף בשוט אם הזדקפת לרגע. לכן לא נתן לרגע מחייו לחלוף מבלי להיות מוקדש לצבירת רכוש. כעת היו לו מחרשות רבות כמו טורי העורבים הארוכים שהגיעו בנובמבר, טורי פרדות אינסופיים שהביאו את הזרעים, ונשים הכפופות בבוץ מאוקטובר ועד מרץ מוסקות את הזיתים שלו. הן היו רבות מספור, כמו גם העקעקים שהגיעו לשדוד את הזיתים. בזמן הבציר נאספו כפרים שלמים בכרמיו, ובכל מרחבי השדות נשמעה שירה, מהבציר של מצרו.

אחר כך, בעת הקציר, נראו הקוצרים של מצרו כגדודי חיילים. בכדי לקיים את כל האנשים הללו היה צריך ערמות של כסף, רקיק בבוקר, לחם ותפוז מר לארוחת בוקר, ארוחת ביניים ולזאניה בערב, לאזניה שהכינו בכלים גדולים כמו גיגיות. לכן עתה, כשרכב על סוס מאחורי הקוצרים שלו והשוט בידו, אף לא אחד חמק מעיניו, והוא חזר ואמר: – מתכופפים, בחורים! – במשך כל השנה חייב היה להכניס את הידיים לכיסים בגלל ההוצאות, מס הקרקע למלך לבדו עלה הון, זה הרתיח את מצרו, כל פעם מחדש!

אבל בכל שנה התמלאו כל המחסנים הגדולים ככנסיה בתבואה עד שהיה צריך להסיר את הגגות כדי שיהיה מקום לכל, וכל פעם שמכר מצרו את היין היה צריך יותר מיום בכדי לספור את הכסף, והכל בטארי מכסף, כי הוא לא רצה נייר מטונף בעבור הרכוש שלו, והלך לקנות את הנייר המטונף רק כשהיה צריך לשלם למלך, או לאחרים; בירידים מילאו העדרים של מצרו את כל המחנה, גדשו את הרחובות, חצי יום לקח להם לעבור, לעיתים תהלוכת הקדושים והמנגנים צריכה היתה ללכת בדרך אחרת, כדי לפנות להם את הדרך.

כל הרכוש הזה  היה מעשה ידיו, נוצר בראשו, בלילות חסרי שינה, בהלמות לב של קדחת ושל מלריה, בעמל משחר ועד ערב, מסתובב בשמש ובגשם, שוחק את מגפיו ואת פרדותיו – ורק הוא עצמו אינו נשחק, חושב על הרכוש שלו, שהוא כל מה שיש לו בעולם, מפני שאין לו לא בנים, לא אחיינים, לא הורים, אין לו דבר פרט לרכוש שלו. כשמישהו נוצר כך סימן שהוא נוצר למען הרכוש.

וגם הרכוש נוצר עבורו, נראה שהוא ממגנט אותו, מפני שהרכוש רוצה להישאר אצל מי שמטפל בו ולא מבזבז אותו כמו הברון הזה שהיה לפנים האדון של מצרו, זה שאסף אותו משדותיו כמעשה חסד, עני ואביון, הוא היה אז הבעלים של כל האפרים הללו, כל היערות הללו, כל הכרמים וכל העדרים. כשרכב על אדמתו והשומרים מאחוריו נראה כמלך, הם גם הכינו לו את מקום הלינה ואת ארוחת הצהריים, לשוטה, כך שכולם ידעו את השעה והרגע שבה יגיע, ולא הופתעו עם הידיים בתוך השק. הוא רצה בכוח להשדד! אמר מצרו ופרץ בצחוק כשבעט הברון באחוריו, נגב את אחוריו בידיו ומלמל: "מי שטיפש נשאר בבית" – "הרכוש הוא לא של מי שיש לו אותו אלא של מי שיודע לעשות אותו". הוא לעומת זאת, לאחר שעשה את הרכוש שלו, בוודאי שלא שלח מישהו להודיע שהוא מגיע לקציר, או לבציר, לא מתי ולא כיצד, אלא הופיע במפתיע – ברגל או על פרדה, ללא שומרים, עם חתיכת לחם בכיס, וישן ליד האלומות שלו, בעיניים פקוחות, והרובה בין הרגליים.

כך לאט לאט הפך מצרו לבעלים של כל רכושו של הברון, הלה עזב תחילה את מטעי הזיתים, אחר את הכרמים, אחר את שטחי המרעה, אחר את המשקים ולבסוף את הארמון עצמו, שלא עבר יום בו לא חתם על ניירות רשמיים ומצרו הוסיף מתחת את הצלב הנאה שלו. לברון לא נותר דבר פרט לסמל האבן שהיה לפנים על שער הכניסה, והיה זה הדבר היחיד שלא רצה למכור באמרו למצרו: – זה בלבד, מכל הרכוש שלי, לא נוצר עבורך. – וזה היה נכון, מצרו לא ידע מה לעשות איתו, שתי פרוטות לא נותן בעבורו. הברון עדיין דיבר אליו בגוף שני, אבל כבר לא בעט באחוריו.

– כמה טוב לזכות במזל של מצרו! אמרו האנשים, ולא ידעו מה היה מוכן לעשות כדי להשיג את המזל הזה: כמה מחשבה, כמה מאמץ, כמה כזבים, איזו סכנה להישלח לכלא. איך הראש הזה, שהיה כמו יהלום, עבד יום וליל, יותר מטחנת קמח, כדי לצור את הרכוש. אם הבעלים של תעלה סמוכה לא רצה לוותר ורצה לתפוס את מצרו בגרון, היה צריך למצוא איזה תכסיס כדי לאלץ אותו למכור אותה, להפיל אותו בפח, להערים על החשדנות האיכרית.  או לדוגמה, להלל ולשבח את הפוריות של חלקה שלא הצמיחה אפילו תורמוסים, ולהמשיך ולשכנע שזאת הארץ המובטחת, עד שהעני המרוד מתפתה לשכור אותה בכדי להרוויח יותר ואחר הוא מאבד את דמי השכירות, את הבית ואת התעלה שמצרו לוקח בעבור חתיכת לחם. ועם כמה טרדות חייב מצרו להשלים! – האריסים שבאים להתלונן על היבול הגרוע, בעלי החוב ששולחים בתהלוכה את הנשים שמורטות את שערן ומכות על החזה בתחנונים שלא יזרוק אותם באמצע הרחוב וייקח להם את הפרד והחמור כי אין להם מה לאכול.

– ראיתם מה אני אוכל? עונה הוא – לחם ובצל! וכן, יש לי מחסנים מלאים וגדושים ואני הבעלים של כל הרכוש הזה. ואם מבקשים ממנו חופן פול מכל הרכוש הזה הוא אומר: מה, נראה לכם שגנבתי אותו? אתם לא יודעים כמה עולה לזרוע אותו, לנכש, לאסוף? – ואם מבקשים ממנו מטבע הוא עונה שאין לו.

ובאמת אין לו. מפני שבכיס אינו מחזיק אף פעם שניים עשר טארי, מפני שהוא רוצה להניב עוד ועוד מהרכוש, והכסף נכנס ויוצא מביתו כמו נחל. תמיד, לא הכסף היה חשוב לו, לדבריו לא זהו רכושו, ברגע שאסף סכום כלשהו קנה מייד חלקת אדמה, מכיוון שרצה שתהיה לו אדמה כמו למלך, והמלך אפילו לא יכול למכור אותה ולא להגיד שהיא שלו.

דבר אחד ייסר אותו משהחל להזדקן – את האדמה הוא חייב להשאיר באותו מקום. חוסר צדק של האל, לאחר שהשחית את כל חייו בקניית רכוש, כאשר הצליח להשיג אותה, והוא רוצה אותה, הוא חייב להשאיר אותה! הוא יושב שעות בסל, הראש בין הידיים, צופה בכרמים שמוריקים מול עיניו, ים השיבולים שמתנודד בשדות, מטעי הזיתים העוטפים את ההרים כערפל, ואם חולף מולו נער ערום למחצה, כפוף תחת המשא כחמור תשוש, הוא חובט ברגליו במקלו, מקנאה, ורוטן: – תראו אותו שכל החיים לפניו! חסר כל שכמוהו!

לכן, כשאמרו לו שהגיע זמנו לעזוב את רכושו ולחשוב על נפשו, יצא אל החצר כמטורף, מתנודד, והלך לרצוח במקל את הברווזים ותרנגולי ההודו שלו: – רכושי שלי, בואו איתי!

תרגום – שירלי פינצי לב

הרכוש – ג'ובני ורגה – בקורת

 

Like This!


מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: