ארכיון חודשי: אוגוסט 2010

ילדה וזהו – ליה לוי

Una bambina e basta – Lia Levi

ניתן בקלות לשייך את "ילדה וזהו" למחלקת ספרות השואה-לייט. סיפורה של ילדה יהודיה באיטליה עם עלייתם של הנאצים ובני בריתם הפאשיסטים. צעד אחר צעד משתנים החיים המרופדים של המספרת. בתחילה אלו רק סודות של הגדולים, אחר כך הצרות של הדודה בצרפת, פיטורים של האב, מעברי דירה, מעברי בית ספר, ביטול החופשות, ולבסוף ההורים כבר לא יכולים להסתיר את האמת מהילדות: הן מסתתרות במנזר, מפוחדות, ומבינות היטב מה קרה למשפחה אחת שיצאה "רק כדי לחגוג עוד פעם אחת את ליל הסדר ביחד".

הרומאן משקף במידה רבה את מצבה המיוחד של יהדות איטליה. למרות שהמילה "גטו" מקורה באיטלקית-ונציאנית, היתה זו אחת הקהילות היהודיות המעורות ביותר בחברה הכללית. יש הטוענים ששותפות הגורל בין היהודים והנוצרים באיטליה החלה עוד בימי הרומאים, בעת שגם הנוצרים היו מיעוט דתי נרדף. הקשרים התרבותיים והחברתיים נמשכו בימי הביניים והרנסנס, למרות הגזרות והגטאות, והתחזקו מאד במאה ה-19, עם הענקת שוויון הזכויות ליהודים. יחסית למקומות אחרים באירופה, היהודים באיטליה היו מתבוללים יותר ודתיים פחות וגם האנטישמיות כלפיהם היתה מורגשת פחות. עליית הפאשיזם התקבלה אצל היהודים כפי שהתקבלה אצל שאר האיטלקים – חלקם תמכו וחלקם התנגדו – ליהדות לא היה תפקיד מרכזי בשאלה. הצרת צעדיהם של היהודים החלה בשלב מאוחר יחסית, בשנת 1936, וחוקי גזע ראשונים נחקקו רק בשנת 1938. בשלב זה החל תהליך כרסום זכויות: נאסרה החזקת רדיו, העסקת לא יהודים, הוראה ולימוד במוסדות ציבוריים ושלילת אזרחות ממהגרים יהודיים. אבל, למרות הברית של מוסוליני עם גרמניה הנאצית, עד לנפילתו לא נשלחו יהודיים איטלקיים למחנות הריכוז ויהודים רבים לא איבדו את אמונם בשלטון – אמון קטלני בדיעבד. ב-1943 נכנסו הנאצים לאיטליה ותקופה זו, עד לשחרור כל איטליה על ידי בנות הברית ב-1945, היתה הקשה ביותר עבור היהודים. הנאצים אספו מהקהילות את רשימת הכתובות של היהודים ומי שלא הקדים להסתתר – נתפס. אמון יהודי איטליה בשלטון היה כה רב, עד שיהודי רומא האמינו, בספטמבר 1943, שינצלו אם יעבירו לגרמנים 50 ק"ג זהב. הזהב נאסף תוך ימים ספורים וכעבור שבועיים נשלחו לאושוויץ אלו מיהודי רומא שלא הסתתרו. אבל, כפי שמתואר ב"ילדה וזהו", למרות גילוי אנטישמיות והביקורת על האפיפיור, חלקים רבים מהאוכלוסייה לא היו אנטישמיים ויהודים רבים מצאו מקלט במנזרים. ליה לוי ומשפחתה לא היו בודדים, שמעתי על כך ממקור ראשון: חמי ומשפחתו הסתתרו במנזר ליד רומא וניצלו.

חינו וכוחו של הרומן הוא בנקודת המבט הילדותית שלו. המספרת מדברת בזמן הווה, ומוגבלת לכאן ועכשיו – ללא פרספקטיבה היסטורית וללא תובנה בוגרת. ההסברים המועטים על המציאות ההיסטורית שבחוץ הן מילות ההרגעה והשקרים הלבנים של ההורים. מה שאנו קוראים הוא השתקפות המציאות בעיני הילדה והסיפור נבנה מהפער שבין ההיסטוריה המוכרת לקורא לבין השפעתה על חיי היומיום של ילדה אחת נבונה. המבט הילדותי אינו מפריד בין האירועים הקטנים והגדולים: סרט קולנוע מרגש לא פחות ההפצצות הראשונות, תשובה מוטעית בכיתה דרמטית לא פחות מאובדן העבודה של האב. וכמו תמיד, ההשקה בין המוכר והזר היא זו שנוגעת ללב. כבדרך אגב נחשף העיקר מתוך הטפל. מבחינה זו מזכיר הרומן את "לקסיקון משפחתי"[1] של נטליה גינזבורג. גם שם הסיפור נבנה ממה שלא נאמר, מהמציאות הפנים והחוץ משפחתית שהקורא מחלץ מתוך האמירות המשפחתיות. הלקסיקון המשפחתי הוא אמנם מאד פרטי, אך כבדרך אגב חושף את השבר של יהדות איטליה ואת זוועות המלחמה.

הרומאן מלווה את המספרת במשך שנות המלחמה, שבע שנים שבתחילתן היא עדיין ילדה קטנה ובסופן נערה צעירה,  יכולת ההבנה וההתמודדות שלה משתנה בהתאם. אחד מצירי ההתפתחות שלה, זה שאליו גם מרמזת הכותרת, הוא גיבוש הזהות הלאומית. בתחילה מדובר בילדה איטלקיה לכל דבר, יהודיים מבחינתה הם רק קרובי המשפחה. בהדרגה מתחיל העולם להתחלק ליהודים ולא יהודים, ומכורח הנסיבות היא מתחילה לתפוס את עצמה כיהודיה. בחסות המנזר נראית הנצרות מושכת מתמיד, והזהות החיצונית הופכת לפנימית רק לאחר שהיא מצליחה להתגבר על הפיתוי. לקורא הישראלי היה זה יכול להראות כסיום ראוי לרומן חניכה, אבל הכותבת היהודיה-איטלקיה סוגרת את המעגל – דווקא הויתור על הזהות היהודית הנבדלת – הוא שמסמל את השלמת התהליך והחזרה אל הנורמאליות.

למרות שמדובר באוטוביוגרפית שואה-לייט, אולי אפילו לבני הנעורים, זהו רומאן קולח, מעניין ובעל איכויות ספרותיות, וככזה – הוא מהנה.

על הסופרת והספר

ליה לוי היא סופרת ילידת 1931. הרומאן "Una Bambina e Basta" שפורסם ב-1994 הינו הרומאן הראשון שלה והוא זכה בפרס "אלזה מורנטה" לספרות ביכורים. מאז פרסמה עוד שמונה רומאנים ורשימה ארוכה של ספרי ילדים. בנוסף, היא עורכת את הירחון "Shalom", כתב עת יהודי היוצא לאור באיטליה.

ילדה וזהו – ליה לוי – תרגום


[1] "לקסיקון משפחתי" מאת נטליה גינזבורג, תרגום מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד 1988

ילדה וזהו – ליה לוי – תרגום

Una bambina e basta – Lia Levi

פרק חמישי – מאריה

מאריה כבר לא מדברת פיאמונטזית ברחוב, היא מסתפקת בתלונות על אמא בעגה. זה לא שאמא נותנת לה הוראות שלא מוצאת חן בעיניה, בדיוק ההפך: זאת היא שלא מרוצה משום דבר שאנחנו עושים. אנחנו כולנו טרחנים, פרט לאחותי הקטנה: היא ראתה אותה בהיוולדה והיא קוראת לה "הבת שלה". "היא שלך?" שואלים אותה ברחוב ומאריה עונה שכן, בפני, ואני נחנקת מזעם. אמא זקוקה למאריה ותמיד פוסקת שהיא צודקת. אבא לא נחשב. בכל מקרה הוא לא מסוגל לדבר עם האנשים שבבית.

יש לנו חברות שגרות באזור שלנו וגם הולכות לבית הספר היהודי. אחת מהן איתי בכיתה; למרות שבתחילה צחקה עם כולם כשדיברתי בא' קשה. אבל עכשיו כבר קצת התחברנו וגם לי סרט העניבה הכחול יוצא עקום לפעמים. ההורים מרוצים וכעת נוח לאבות לרדת ביחד את הרחוב, עד לבית הספר. הם מדברים – אנחנו יודעות היטב על מה – ואנחנו מסתודדות מקדימה.

בדרך לשם אלו העצים והציפורים של וילה סקיארה ובדרך חזרה השומר מוציא מחוץ לחלון את הרדיו שמדווח בקול את הידיעות מהמלחמה וכולם מאזינים בעמידה. אני כבר יודעת שאחר כך ההורים ידושו בזה מכל הכיוונים ועוברת בי צמרמורת עונג. אנחנו חבורה חמימה עכשיו, כבר לא קומץ מתאכסנים בבתים חדשים מידי.

אחר הצהריים אנחנו הולכות לווילה עם מאריה. גם החברות באות איתנו, אבל מאריה לא רוצה אותן. היא אומרת שהיא לא המשרתת של כל וילה סקיארה. אנחנו מוחות מפני שבלי חברות אנחנו בכלל לא נהנות ובפעם האחת הזו אמא לצידינו. "אז אני אקח אותן" היא מאיימת, למרות שאין לה שמץ כוונה. לבסוף בחרה בנו, מנופפת עבורנו את החרב של קלורינדה. מאריה נסוגה, נבוכה ומובסת… נו…ככה… אחר הצהריים בגן חשוב בשבילה ובשביל החבר שלה. אנחנו חבורה מגובשת ותוססת. אנחנו משחקים ב"מלחמה צרפתית", משחק שנקרא גם "הדגל", ונהנים מעל הראש. כדי להכות בנו מטפסות מטרסבטרה חבורות נערים חסונים עם בלוריות יהירות, אבל אנחנו תמיד המנצחים.

אין לנו נעליים על הרגליים, רק גרבי כותנה עבודת יד של איזו סבתא ואנחנו מזנקים כמו חצץ שנורה בקלע. אנחנו רוח סערה מהים, אף אחד לא יעצור אותנו, אף אחד לא יתפוס אותנו.

גם מאריה ניצחה: היא בצד השני של הגן עם אחותי הקטנה ועלינו היא מסתכלת רק כדי לסמן בעצבנות אילמת את הדרך חזרה.

אנחנו היחידים שיש להם משרתת בבית, במפני שזה נאסר על היהודים. אבל אבא שלי הוא "מופלה", כך כתוב על הניירות שנתנו לו, אבל את זה ידענו עוד קודם, מפני שהוא בן של קצין שנפל במלחמה, זאת של 1915-18. אבי שייך גם לאגודה שנקראת "יתומי מלחמה". בפעם הראשונה ששמעתי את זה צחקתי כאילו שאני קצת מטומטמת. "אתה? יתום? איך זה?.." עבורי היתומים היו הילדים בשכמיות שהלכו לבית הספר היהודי בטורינו, הקוזטות, ג'ובנה הקטנה, אלו מ"באין משפחה" ואוסף האומללים הנטושים שארחו חברה לדמעותיי…לא אנשים גדולים שהם כבר אבות…

סבא שלי, סיפר לי אבא אחר כך, מת לפני שנים רבות בקפורטו, כן, סבא שלי, זה שנראה מוזר ושלו מהחור השחור של התמונה הגדולה במסדרון, במדים המגוחכים כמו של דוור. כשאני עוברת ומציצה בו עובר בינינו רטט של קנוניה מטרידה: אנחנו חולקים את סוד הביישנות המעיקה שלנו.

בכל מקרה, היותנו "מופלים" היתה השארית האחרונה של זכויות היתר שלנו אבל כעבור זמן מה השמיכה נעשתה קצרה מידי.

הגיע הביתה אחד, מנומס, מישהו מהמשטרה ואמר: "לא יכולים". יום אחד לקח לנו את הרדיו, באומרו כמו תמיד: " לא יכולים ", אבל אחר כך, אולי כי היינו יהודים "מיוחדים" או אולי מפני שהספיק להתעקש, הרדיו חזר הביתה. כמו מאריה. גם לגביה ההוא מהמשטרה אמר: "לא יכולים", אבל אחר כך הכל חזר לשגרה.

הדבר הנוסף שנכלל ב-"לא יכולים" היה לצאת לנופש, אבל כאן לא עוזר לנו הסיפור הרגיל של סבא מקפורטו. יש גם עוד סבתא, אמא של אמא. סבתא שוכרת בית על שפת הים ואנחנו, רק הילדות, נוסעות אליה.

ברור שסבתא שלי לא יהודיה. על השידה בחדר שלה יש ראש תכלת מחרסינה שנראה בדיוק כמו מדונה. כבר מזמן שאלתי את אמי האם זאת מדונה. "לא, זה פסל" ענתה אמא, בחדות ובקרירות… מבחינתה לפעמים מספיק הטון הזה כדי לפרק את הבעיות לחלקיקי אבק שמתפוגגים באוויר.

כך שעכשיו אנחנו עוזבות ונוסעות לכל הקיץ לבית על שפת הים של סבתא. היא מתלהבת מאיתנו. היא שוקלת אותנו בהגעה ועוד פעם לפני העזיבה, כדי להראות כמה טוב לנו כשאנחנו בידיה. הקיבעון שלה הוא להחזיר אותנו לעיר שמנות. היא אפילו מצליחה לספר אותנו כדי שהפנים יראו יותר עגולים. מרוכזת ומסתורית היא מכינה לנו את תבשילי צ'זרינה שלה, מוקפדים ובלתי מוכרים, וקינוח כל ערב, באמת כל ערב.

סבתא שלי חיה על שערוריות מרהיבות, סודות חסרי ערך, עלבונות וקריצות עם צ'זרינה והחברות; היא מפיצה עלינו סיפורים, בפנינו, על דברים שאנחנו לא באמת עושות וגורמים לנו להראות טוב יותר או רע יותר מכפי שאנחנו. היא משוגעת על תחבולות ודרכים עקלקלות: כל עולמנו המסודר בו אף אחד לא משקר ובוודאי שלא המבוגרים עם הילדים, מתהפך על הראש כמו רוח שמרימה את החצאית.

ערב אחד מחליטה סבתא שהיא תיקח אותי לקולנוע הפתוח תחת כיפת השמים, אבל זאת חייבת להיות קנוניה: אחותי, שצעירה ממני במעט "יותר מידי קטנה" וסבתא מכריחה אותי לעשות כאילו אני הולכת לישון כשאני לבושה לגמרי מתחת לשמיכה.

הקולנוע הפתוח תחת הכוכבים, שבו מציגים את "חזור, מופת יקר!", מרטיט אותי משמחה ובכי. אבל למחרת מגלה אחותי הכל ומתחילה לצווח. לכן, כדי להרגיע אותה, אנחנו חוזרות לקולנוע הפתוח עוד פעם. הוא כל כך יפה יותר העולם הפראי ומעוות הזה, וכמה מרגש לטעום את חוסר הצדק מהצד הנכון!

גם לגבי החזרה לעיר אחרי חודשים רבים סבתא חושבת על תעלול, בצחקוקים חשאיים היא מחליטה לא לידע את אימי על היום המדויק שבו נגיע "נעשה להם הפתעה", אבל הפעם אמא חרדה לנו ובמשך שבוע הולכת כל יום לתחנה כך שכשאנחנו יורדות מהרכבת עם צ'זרינה היא רואה אותנו מייד ושלום להפתעה.

מאריה מצפה לנו בבית, עצבנית ורכושנית כרגיל. אבל הפעם האיש מהמשטרה החלטי: "היא לא יכולה להישאר יותר בבית של יהודים, היא חיבת להסתלק מכאן". להסתלק? מאריה? זה כמו להגיד שלא יכול לרדת יותר גשם. הגשם מעצבן מפני שהוא כולא בבית, אבל איך יתכן עולם ללא גשם?

הם מדברים ומדברים, ואז ההורים שלי מחליטים לדבר עם השכנה אולי היא רוצה לעשות כאילו מאריה עובדת אצלה. מאריה תישן שם אצלם וכדי שזה יראה מתקבל על הדעת היא תוכל לקראת הערב לעזור קצת, לשטוף את הכלים ודברים כאלה, ובשאר הזמן תשאר תמיד איתנו כמו קודם. השכנים מסכימים, הידד, מאריה תישאר איתנו, בדיוק כפי שהיה תמיד.

מאריה היא אותה מאריה החמוצה והמוכרת, למרות שהיא עושה תנועה מוזרה כשאנחנו רואות אותה בבית השכן וקוראות לה, היא פותחת את הדלת בסינור לא מוכר. "יש לי מה לעשות… יש להם אורחים" ואחר צהריים אחד היא הולכת מוקדם ואחר כך…

אחר כך כל פעם יש משהו חדש, משהו בבית האחר… כמו מדוזה עצומה שנמתחת אחרי השינה.

היום הגיעו הארונות, לילד משם יש חום, היא עזרה לגברת שם לשים רולים בשיער. הגברת מהדלת ליד בלונדינית, גדולה למדי, טיפשונת מתוקה. היא הגברת וזאת המשרתת שלה, למרות שאנחנו משלמים לה. הגברת מסתכלת עלינו בעיניים הקטנות והנדהמות שלה, משפדת אותנו כשאנחנו מצלצלות בפעמון בתקיפות גוברת כדי לקרוא למאריה. אבל למה, היא מרוצה ממנה, מה אנחנו רוצות?

מאריה קבלה את הצורה של הבית החדש שלה. גם היא כמעט ולא עולה בדעתה לרצות אותנו ולחצות את חדר המדרגות וכאשר היא אצלנו היא לא עושה שום דבר חוץ מאשר לספר לנו בפירוט על המשפחה המטופשת והלא מעניינת, עם הילד האפרורי שקורא לפיפי "פישה".

מאריה אנחנו כאלה… כאלה נחמדים וחסרי ישע, מדוע…? ערב אחד, כאשר עוד פעם צלצלנו בפעמון – הרי, מי יכין לנו ארוחת ערב? – היא פתחה לנו כולה זוהרת, בחולצה שחורה, סינר לבן, שביס על הראש, טרודה ונרגשת. "יש אורח, קרוב משפחה, איש חשוב, ראש עיר מטעם הממשל, קיש, קיש, מהר, לכו מכאן, יש לי עוד המון מה לעשות" וכמעט טרקה את הדלת.

מאריה, מה את עושה, מה רודף אותך? זה לא בית הספר, זאת לא העבודה שאבא איבד, זו לא העיר בצפון שמבחינתנו כבר נמוגה בערפל, הרהיטים שלנו ששוכנים בצרפת, זאת מאריה, היא אחת מאיתנו, חלק מהמשפחה שלנו, הסערה היומית שלנו… מאריה, מה את עושה בבית הזה עם ויטרינות ברהיטים.. תביטי בנו מאריה, תזכרי בנו..

אבל היא כבר סגרה. לתמיד.

תרגום – שירלי פינצי לב

ילדה וזהו – ליה לוי – בקורת

הרכוש – ג'ובני ורגה

La Roba – Giovanni Verga

"הרכוש" הוא לא ממש סיפור, זהו בעצם מתווה לדמות, דמות שבהמשך תזכה לרומאן משלה ("מאסטרו דון ג'זואלדו"[1]). הספור נפתח בתיאור פיוטי של שדות סיציליה. תאור מלא הוד של חיים כפריים –  חיים קשים בתוך הטבע השלו. את גיבור הסיפור אנו פוגשים כבר בתחילתו – מצרו – הבעלים המסתורי של הארץ החמה והפוריה. מצרו מוצג כאדם קטן בעל מוח מבריק, סיפור הצלחה כפרי שאהדתנו הראשונית נתונה לו. נער אביון שהצליח לטפס מעלה בעבודה קשה. אחד שבז לגינוני הכבוד, מסתפק במועט, מתעלה מעל סמלי המעמד וחושף את אוזלת היד של האצולה הכפרית העצלה. אולם, בהדרגה מצרף ורגה פרט אחר פרט לתמונה והופך את מצרו לדמות גרוטסקית. ההסתפקות במועט הופכת לסרקזם כאשר מסרב מצרו לתת חופן תורמוסים לאיכרים שבערמומיות נישל מביתם ומפרנסתם. השבחים על כך שאינו מבזבז את כספו על נשים מתפוגגים כשמתברר שה"בזבוז" מבחינתו כולל גם את הוצאות הקבורה של אימו. נעוריו הקשים והרהוריו בעת שהיה פועל יחף ורעב אינם מובילים אותו לתובנות הומאניות אלא להתעמרות יעילה באלו הכפופים לו עתה. העבודה הקשה והחוכמה המהוללת מתגלות כערמומיות שמכוונת תחילה כלפיי הברון הרופס – אך באותה מידה של חוסר רחמים גם כלפי האיכרים העניים שעובדים בשדותיו. הרגש היחיד שיש לו הוא כלפי הרכוש – הרכוש הוא מושא אהבתו והטעם היחיד לחיים, זהו האל שאותו הוא עובד (ולא בכדי המחסנים גדולים "ככנסיות"). האירוניה של ורגה מובילה את הקורא מאהדה כלפי אותו "self -made man" כפרי למיאוס כלפי הרוצח המטורף המחסל את תרנגולותיו על סף מותו שלו.

ה"רכוש" הוא הגיבור השני של הספור, ועל פי הכותרת והמקום שהוא תופס בליבו של מצרו – הראשון. הניגוד בין החומר והרוח מוקצן עד לאבסורד – מצרו אוהב בכל ליבו את רכושו, הוא מקדיש לו את חייו – אבל מסוגל לתפוס רק את המימד הפיסי, החומרי שלו (באיטלקית משמעות המילה "Roba" היא גם "חומר"). מצרו מתעב כל הפשטה או חציצה בינו ובין הרכוש שלו – שטרות הכסף בזויים בעיניו וגם את המטבעות הוא מחליף בקרקע בהזדמנות הראשונה. הוא מבין את החומרי, את הארצי, במובן הראשוני ביותר שלו. הוא אינו מסוגל ליצור לעצמו זהות נפרדת מרכושו – ולכן מסוגל לתפוס את המוות רק כפרידה כואבת מהרכוש. אך למרבה האירוניה ההנאה היחידה שמפיק מצרו מהרכוש היא רוחנית. אין משמעות מעשית לרכוש עבור מצרו – הוא אינו נהנה ממנו באופן חומרי –  הרכוש אינו מספק לו כל הנאה גופנית: לא אוכל, לא מותרות, לא נשים, הידיעה שהוא בעליו של הרכוש היא מקור אושרו.

ג'ובני ורגה היה אחד מאבות ה"וריזמו", הראליזם האיטלקי של המאה ה-19. דרך סיפוריו שרבים מהם ממוקמים במחוז הולדתו, סיציליה, נחשפים השינויים והקיבעונות של החברה. איחוד איטליה נולד בצפון, משם הגיעו הרעיונות והמנהיגים, אך המימוש הדרומי לא תמיד עלה יפה (ורגה מיטיב לתאר זאת בסיפור "חירות" שבאותה אסופת סיפורים). הרפורמה החקלאית, שמטרה היתה לאפשר לאיכרים (אריסים לשעבר) לחיות על אדמתם בכבוד הובילה לפיצול הקרקע לחלקות זעירות, לעיבוד לא מקצועי ובסופו של דבר חזרו הקרקעות והתרכזו בידיהם של מעטים. האיכרים נשארו מדוכאים באותה מידה, אך במקום בני אצולה מעודנים שלטו בהם עתה סוחרים ואנשי כספים מחוספסים. מצרו הוא דמות מוקצנת עד גיחוך של בעל האחוזות החדש. המלווה בריבית ציו קְרוֹצִ'יפִיסוֹ ממלא את תפקיד זה ברומן "בני מלווליה"[2]. כעבור כשישים שנה תיאר ג'וזפה תומזו די למפדוזה את אותה תקופה ברומן "הברדלס"[3]. מעניין להבחין בחמלה שבה מתייחס למפדוזה אל אותן דמויות – אצולה כפרית שוקעת, איכרים עניים ומתעשרים חדשים. דון קאלוג'רו, המתעשר החדש ב"הברדלס", אמנם אינו שולט בגינונים העדינים אך תושייתו זוכה להערכה כנה ובניגוד למצרו הוא אינו דמות שטוחה וחסרת רגש. אהבתו לבתו ותשוקתו לאשתו כנות, גם כאשר יופיין הופך לכלי בידיו.

"הרכוש" הוא בעיקר שלד של ספור, דמות אחת שאותה פיתח ורגה כמה שנים מאוחר יותר ברומן "מאסטרו דון ג'זואלדו", אך כסיפור קצר יש לו איכויות צ'כוביות של אפיון חד ואירוניה מרה.

על הסופר והסיפור

ג'ובני ורגה (1840-1922) הוא אחד הסופרים האיטלקיים הגדולים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. "הרכוש" פורסם בשנת 1882 כחלק מהקובץ "Novelle  rusticana" (סיפורים כפריים).

הרכוש – ג’ובני ורגה – תרגום

  


[1] "מאסטרו דון ג'זואלדו" מאת ג'ובני ורגה. תרגום מרים שוסטרמן, הוצאת מוסד ביאליק  1988.

[2] "בני מלווליה" מאת ג'ובני ורגה. תרגום גאיו שילוני, הוצאת כתר, 1983.

[3] "הברדלס" מאת ג'וזפה תומזו די למפדוזה. תרגום פנינה בת-שלה, הוצאת עם-עובד, 1994.

הרכוש – ג'ובני ורגה – תרגום

 

La Roba – Giovanni Verga

הרכוש

ההלך הצועד לאורך אגם ביוויירה שליד לנטיני, השרוע שם כפיסת ים מתה, לצד השלף היבש של רמת קטניה, הפרדסים ירוקי העד של פרנקופונטה, אלוני השעם האפורים של רסקונה, שדות המרעה הנטושים של פסנטו ופסנטילו, אם ישאל, כדי להפיג את שעמום הדרך הארוכה והמאובקת ואת חום השמיים האביך, בשעה בה פעמוני העגלה מצלצלים בעצב במרחבי השדות, הפרדות מניחות לראשיהן ולזנבן להיטלטל, העגלון שר את שירו העגום כדי לא להניח לתרדמת המלריה לנצֵחַ – של מי זה? – ישמע את התשובה: – של מצרו. – הוא חולף ליד חווה גדולה ככפר, מחסנים הנראים ככנסיה, התרנגולות  מתלהקות בצל המשוכה, והנשים מצילות בידן על עיניהן כדי לראות מי ההולך – וכאן? – של מצרו. – והוא הולך והולך, והמלריה מעיקה על עינייך, ואתה מתחלחל מנביחת כלב פתאומית, חולף על פני כרם אינסופי, שנפרש על פני גבעות ומישור, דומם, כאילו מכביד עליו האבק, השומר שרוע אפיים ארצה מעל הרובה, לצד הנקיק, מרים את הראש המנומנם, ופוקח עין לראות מי זה: – של מצרו: – אחר כך מגיעים למטע זיתים צפוף כמו יער, שהעשב אף פעם לא נובט בו, והמסיק נמשך עד מרץ. היו אלו הזיתים של מצרו. לקראת ערב, כשהשמש השוקעת אדומה כאש, והארץ מצטעפת בעצבות, אנו פוגשים את טורי המחרשות של מצרו החוזרים לאיטם משדות הבור, את השוורים החוצים לאיטם  את המים הרדודים, חרטומם במים הכהים; רואים את שדות המרעה הרחוקים של קנצריה, על המדרונות החשופים המון כתמים לבנבנים, אלו הם עדריו של מצרו, שומעים את שריקות הרועים מהדהדות בנקיקים, פעמוני הפרות מצלצלים חליפות, והשיר הבודד אובד בעמקים. – הכל רכושו של מצרו. נדמה שאפילו השמש השוקעת היא של מצרו, הצרצרים שמצרצרים, הציפורים שמתכרבלות ברפרוף מאחורי הרגבים, נשיפת השעיר מהיער, נדמה שמצרו עולה בגודלו על כל גודלה של הארץ, שהולכים על כרסו. – אך הוא ברנש קטן דווקא, אומר העגלון, לו ראית אותו פרוטה לא היית נותן עבורו. שומן יש לו רק בכרס, שלא ברור כיצד הוא ממלא אותה, מפני שאינו אוכל דבר פרט לשתי חתיכות לחם, והוא עשיר כמו חזיר, אבל יש לו ראש שהוא יהלום, מבריק האיש הזה.

למעשה בעזרת הראש שהוא כמו יהלום אסף את הרכוש הזה, לפנים הלך מהבוקר ועד הערב לנכש, לגזום, לקצור, בשמש, במים, ברוח, בלי נעלים על הרגלים, בלי מעיל מסמורטט, עכשיו כולם נזכרים כיצד בעטו באחוריו, אלו שכעת פונים אליו ב"כבודו" ומדברים אליו כשהכובע ביד. לא רק בגלל זה הוא התנפח מגאווה, עכשיו כשכל הנכבדים של הכפר בעלי חוב שלו, הוא אומר שנכבד פירושו עני מרוד שמאחר בתשלומים. אבל הוא עדיין חובש כובע, אלא שעכשיו הכובע ממשי שחור, זהו סימן הפאר היחיד שלו, ולאחרונה התחיל לחבוש כובע לבד, מפני שהוא עולה פחות מכובע משי. רכוש יש לו עד היכן שהעין מגעת, והוא רואה למרחוק – לכל מקום, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, להרים ולמישור. יותר מחמשת אלפים פיות, מבלי לספור את הציפורים בשמיים ואת חיות הארץ, אוכלים מאדמתו, ומבלי לספור את פיו שלו שאוכל פחות מכולם ומסתפק בשתי חתיכות לחם עם פיסת גבינה, שנבלעות בחטף ובעמידה, בפינת מחסן גדול ככנסיה, נסתר מהעין בתוך אבק הגרעינים בעת שהאיכרים פורקים את השקים, או מאחורי ערימת שחת, כשהרוח גורפת את השדות מוכי הכפור בעת הזריעה, או עם הראש בתוך סל בימות הקציר החמים. הוא לא שותה יין, לא מעשן ולא משתמש בטבק, למרות שטבק גדל במטעיו שלאורך הנחל, טבק בעל עלים גדולים ורחבים כמו תינוק, מאלו שנמכרים ב-95 לירות. אין לו חולשה למשחקים וגם לא לנשים. הוא מעולם לא נשא בעולן של נשים, פרט לאימו, והיא עלתה לו שניים עשר טארי כשהיה חייב לקבור אותה.

הוא הרהר והגה במשמעות הרכוש עוד בעת שהלך יחף לעבוד את האדמה שכעת היתה שלו, הוא התנסה מספיק בעבודה בשכר שלושה טארי ליום, ביולי, בגב כפוף 14 שעות, כשהמשגיח על הסוס מאחוריך מצליף בשוט אם הזדקפת לרגע. לכן לא נתן לרגע מחייו לחלוף מבלי להיות מוקדש לצבירת רכוש. כעת היו לו מחרשות רבות כמו טורי העורבים הארוכים שהגיעו בנובמבר, טורי פרדות אינסופיים שהביאו את הזרעים, ונשים הכפופות בבוץ מאוקטובר ועד מרץ מוסקות את הזיתים שלו. הן היו רבות מספור, כמו גם העקעקים שהגיעו לשדוד את הזיתים. בזמן הבציר נאספו כפרים שלמים בכרמיו, ובכל מרחבי השדות נשמעה שירה, מהבציר של מצרו.

אחר כך, בעת הקציר, נראו הקוצרים של מצרו כגדודי חיילים. בכדי לקיים את כל האנשים הללו היה צריך ערמות של כסף, רקיק בבוקר, לחם ותפוז מר לארוחת בוקר, ארוחת ביניים ולזאניה בערב, לאזניה שהכינו בכלים גדולים כמו גיגיות. לכן עתה, כשרכב על סוס מאחורי הקוצרים שלו והשוט בידו, אף לא אחד חמק מעיניו, והוא חזר ואמר: – מתכופפים, בחורים! – במשך כל השנה חייב היה להכניס את הידיים לכיסים בגלל ההוצאות, מס הקרקע למלך לבדו עלה הון, זה הרתיח את מצרו, כל פעם מחדש!

אבל בכל שנה התמלאו כל המחסנים הגדולים ככנסיה בתבואה עד שהיה צריך להסיר את הגגות כדי שיהיה מקום לכל, וכל פעם שמכר מצרו את היין היה צריך יותר מיום בכדי לספור את הכסף, והכל בטארי מכסף, כי הוא לא רצה נייר מטונף בעבור הרכוש שלו, והלך לקנות את הנייר המטונף רק כשהיה צריך לשלם למלך, או לאחרים; בירידים מילאו העדרים של מצרו את כל המחנה, גדשו את הרחובות, חצי יום לקח להם לעבור, לעיתים תהלוכת הקדושים והמנגנים צריכה היתה ללכת בדרך אחרת, כדי לפנות להם את הדרך.

כל הרכוש הזה  היה מעשה ידיו, נוצר בראשו, בלילות חסרי שינה, בהלמות לב של קדחת ושל מלריה, בעמל משחר ועד ערב, מסתובב בשמש ובגשם, שוחק את מגפיו ואת פרדותיו – ורק הוא עצמו אינו נשחק, חושב על הרכוש שלו, שהוא כל מה שיש לו בעולם, מפני שאין לו לא בנים, לא אחיינים, לא הורים, אין לו דבר פרט לרכוש שלו. כשמישהו נוצר כך סימן שהוא נוצר למען הרכוש.

וגם הרכוש נוצר עבורו, נראה שהוא ממגנט אותו, מפני שהרכוש רוצה להישאר אצל מי שמטפל בו ולא מבזבז אותו כמו הברון הזה שהיה לפנים האדון של מצרו, זה שאסף אותו משדותיו כמעשה חסד, עני ואביון, הוא היה אז הבעלים של כל האפרים הללו, כל היערות הללו, כל הכרמים וכל העדרים. כשרכב על אדמתו והשומרים מאחוריו נראה כמלך, הם גם הכינו לו את מקום הלינה ואת ארוחת הצהריים, לשוטה, כך שכולם ידעו את השעה והרגע שבה יגיע, ולא הופתעו עם הידיים בתוך השק. הוא רצה בכוח להשדד! אמר מצרו ופרץ בצחוק כשבעט הברון באחוריו, נגב את אחוריו בידיו ומלמל: "מי שטיפש נשאר בבית" – "הרכוש הוא לא של מי שיש לו אותו אלא של מי שיודע לעשות אותו". הוא לעומת זאת, לאחר שעשה את הרכוש שלו, בוודאי שלא שלח מישהו להודיע שהוא מגיע לקציר, או לבציר, לא מתי ולא כיצד, אלא הופיע במפתיע – ברגל או על פרדה, ללא שומרים, עם חתיכת לחם בכיס, וישן ליד האלומות שלו, בעיניים פקוחות, והרובה בין הרגליים.

כך לאט לאט הפך מצרו לבעלים של כל רכושו של הברון, הלה עזב תחילה את מטעי הזיתים, אחר את הכרמים, אחר את שטחי המרעה, אחר את המשקים ולבסוף את הארמון עצמו, שלא עבר יום בו לא חתם על ניירות רשמיים ומצרו הוסיף מתחת את הצלב הנאה שלו. לברון לא נותר דבר פרט לסמל האבן שהיה לפנים על שער הכניסה, והיה זה הדבר היחיד שלא רצה למכור באמרו למצרו: – זה בלבד, מכל הרכוש שלי, לא נוצר עבורך. – וזה היה נכון, מצרו לא ידע מה לעשות איתו, שתי פרוטות לא נותן בעבורו. הברון עדיין דיבר אליו בגוף שני, אבל כבר לא בעט באחוריו.

– כמה טוב לזכות במזל של מצרו! אמרו האנשים, ולא ידעו מה היה מוכן לעשות כדי להשיג את המזל הזה: כמה מחשבה, כמה מאמץ, כמה כזבים, איזו סכנה להישלח לכלא. איך הראש הזה, שהיה כמו יהלום, עבד יום וליל, יותר מטחנת קמח, כדי לצור את הרכוש. אם הבעלים של תעלה סמוכה לא רצה לוותר ורצה לתפוס את מצרו בגרון, היה צריך למצוא איזה תכסיס כדי לאלץ אותו למכור אותה, להפיל אותו בפח, להערים על החשדנות האיכרית.  או לדוגמה, להלל ולשבח את הפוריות של חלקה שלא הצמיחה אפילו תורמוסים, ולהמשיך ולשכנע שזאת הארץ המובטחת, עד שהעני המרוד מתפתה לשכור אותה בכדי להרוויח יותר ואחר הוא מאבד את דמי השכירות, את הבית ואת התעלה שמצרו לוקח בעבור חתיכת לחם. ועם כמה טרדות חייב מצרו להשלים! – האריסים שבאים להתלונן על היבול הגרוע, בעלי החוב ששולחים בתהלוכה את הנשים שמורטות את שערן ומכות על החזה בתחנונים שלא יזרוק אותם באמצע הרחוב וייקח להם את הפרד והחמור כי אין להם מה לאכול.

– ראיתם מה אני אוכל? עונה הוא – לחם ובצל! וכן, יש לי מחסנים מלאים וגדושים ואני הבעלים של כל הרכוש הזה. ואם מבקשים ממנו חופן פול מכל הרכוש הזה הוא אומר: מה, נראה לכם שגנבתי אותו? אתם לא יודעים כמה עולה לזרוע אותו, לנכש, לאסוף? – ואם מבקשים ממנו מטבע הוא עונה שאין לו.

ובאמת אין לו. מפני שבכיס אינו מחזיק אף פעם שניים עשר טארי, מפני שהוא רוצה להניב עוד ועוד מהרכוש, והכסף נכנס ויוצא מביתו כמו נחל. תמיד, לא הכסף היה חשוב לו, לדבריו לא זהו רכושו, ברגע שאסף סכום כלשהו קנה מייד חלקת אדמה, מכיוון שרצה שתהיה לו אדמה כמו למלך, והמלך אפילו לא יכול למכור אותה ולא להגיד שהיא שלו.

דבר אחד ייסר אותו משהחל להזדקן – את האדמה הוא חייב להשאיר באותו מקום. חוסר צדק של האל, לאחר שהשחית את כל חייו בקניית רכוש, כאשר הצליח להשיג אותה, והוא רוצה אותה, הוא חייב להשאיר אותה! הוא יושב שעות בסל, הראש בין הידיים, צופה בכרמים שמוריקים מול עיניו, ים השיבולים שמתנודד בשדות, מטעי הזיתים העוטפים את ההרים כערפל, ואם חולף מולו נער ערום למחצה, כפוף תחת המשא כחמור תשוש, הוא חובט ברגליו במקלו, מקנאה, ורוטן: – תראו אותו שכל החיים לפניו! חסר כל שכמוהו!

לכן, כשאמרו לו שהגיע זמנו לעזוב את רכושו ולחשוב על נפשו, יצא אל החצר כמטורף, מתנודד, והלך לרצוח במקל את הברווזים ותרנגולי ההודו שלו: – רכושי שלי, בואו איתי!

תרגום – שירלי פינצי לב

הרכוש – ג'ובני ורגה – בקורת

 

Like This!