ארכיון חודשי: יולי 2010

הכלה האמריקאית – מריו סולדאטי – תרגום הפתיחה

אינני יודע מדוע באותו רגע הסתובבתי.

ראיתי, במרחק קצר מאחורי, את רקמות הזהב הצפופות ואת הפיתוחים הדמשקאים של גלימת הכומר הזקן , את פניו הרזים והקורנים, את הלהבה חסרת המנוחה של אישוניו הקטנים והשחורים, ואת המדונה השחורה בגומחה המוזהבת במרכז המזבח, בין השלהבות האדומות של הנרות, גבוהות ומתנודדות. מדונת העץ השחור העתיקה הגיעה מהמזרח, אמרו שהיתה יצירה של סן לוקה. התחנכתי במכללה ישועית ולכן הכרתי את כל הנתונים על מה שהתגלה מאחורי: אבל רק אז חשבתי שגם הגלימות הללו, עיטורים אלו, וטכס זה היו קדמונים והגיעו מהמזרח. אולי תמיד היה להם כוח מאגי ומאיים, במיוחד עבור מישהו שחושש לגורלו הוא, ואשר צופה בו כפי שאני צופה בו. האם לכסות את עיני בכף ידי? להתפלל או להעמיד פנים כמתפלל כפי שפעמים רבות ראיתי חתן עושה בזמן הטכס? אך הנה הכומר הזקן כבר ממלמל את הנוסחה הקדושה וההחלטית. רגעים ספורים אחר כך הגיע הרגע של ה"כן".

ובאותו רגע, הסתובבתי.

היו שם מוזמנים מועטים: רק שבעה, כולל העדים ואימי.

לכן, כשהסתובבתי הבחנתי בשניים הנוספים: בואקלב ובה, הם הגיעו כשכבר כמעט התחלנו לחכות להם, הם הגיעו בזמן, ואולי, עבורי, היה טוב יותר… שטויות, אמונות טפלות מיושנות! את ואקלב הכרתי כבר. אבל את אנה, אותה ראיתי לראשונה באותו רגע. ובכן, אני יכול להגיד רק זאת: אילו הגיעו רגע מאוחר יותר אולי הייתי מבטא "כן" אמיתי, כך אני חושב לעצמי: לעומת זאת באותו זמן חשבתי עליה, שלבסוף ראיתי אותה.

ליד ואקלב, גבוה, בלונד-קש, חיוור, גרום, אנה היתה גבוהה מעט פחות. גבוהה ובנויה לתלפיות. אפודה מפרוות חורפן, כובע חום גדול ורעלה בצבע באז': ביד עטויה כפפת באז' הפשילה את הרעלה, בדיוק ברגע שהסתובבתי, כמו בכדי להטיב לראות אותי. אני ראיתי באותו רגע את כולה: הפנים המלאים, העור הכהה מעט, השפתיים הבשרניות, המבט החודר, נעוץ בי; הבעה רצינית ודוממת. Here I am, נראתה אומרת לי. הנני, זאת אני, הגיסה הגדולה שלך.

לאדית, לעומת זאת, היו אותן שערות קש בלונדיות כמו של האח, ואותן פנים מחודדות, לבנות כמעט. הלובן הזה בדיוק, הבלונד הזה, שבו הבחנתי מבין אדי המזון, אצל "קול'ס", בסטורס, כשרק הגעתי לאמריקה שנתיים וחצי קודם לכן. כעת כרעה לצידי. הבטתי בה כאשר בתורה עמדה לומר "כן". המבט הילדותי הכחול כפלדה ממוקד כולו בכומר, הצדודיות החזקה והעדינה, השפתיים חסרות הדם והפעורות למחצה שביטלו מיד את הדמיון לאנה, חברתה הטובה שעד כה מעולם לא פגשתי. שפתיה הפעורות של אדית רעדו קלות, אולי רק מהפחד מהברה אחת מגוחכת: למעשה, אמרה כן, "סי" באיטלקית, מוגזם באורכו, כמו see או  sea, כמו "לראות" או כמו "ים".

ענדתי לה את הטבעת, הרגשתי את ידה חמה ויבשה, יד של פועלת. ידיה, אחרי פניה, היו אחד הדברים הראשונים בה שעוררו את התפעלותי. כמו שאר המגישים התייצבה מאחורי הדלפק לבושה בחולצה לבנה, השרוולים מקופלים מעל המרפק, המצנפת מעומלנת, אבל, אחרת מכולם, ללא כפפות הכותנה הלבנות הדרושות. ידיה הערומות אחזו במצקות כבנשק; האלימות שבה חילקה את התבשילים היתה קרבית לגמרי. שבועות על גבי שבועות, בארוחת הצהריים בקול'ס, ראיתי אותה כך. הבטתי בה בעניין, כל פעם. יתכן שיותר מכפי שמצאה חן בעיני, היא סקרנה אותי, עניינה אותי. היא עבדה בעיניים מושפלות, יצרה בעיני רושם שתמיד היתה בלתי מרוצה, אולי אפילו כועסת. היא לא הרימה את עיניה אלי גם כאשר היה זה טבעי: גם לא כאשר אמרתי לה מה בחרתי מבין מנות היום, כדורי בשר עם ספגטי, בשר חזיר ושעועית, בשר מעושן. בקיצור, מעולם לא הצלחתי לפגוש את מבטה!

כבר במילאנו, לאחר שסיימתי תואר בספרות אמריקאית, לימדתי כמורה מחליף בתיכון פריני; אבל האנגלית שלי לא היתה עדיין מהוקצעת. לפעמים, ברעש של הקפיטריה הצפופה, הייתי צריך לחזור על בקשתי אל המגישים האחרים. לא אליה. היא הבינה אותי מייד, תמיד. מכיוון שנראה לי בלתי אפשרי, בהתחשב במראה שלה, שהיא ממוצא איטלקי ומעט מורגלת למבטא שלי, הסקתי שהיתה מהירת תפיסה, נבונה מאד.

עד שיום אחד ראיתי אותה צוחקת צחוק משוחרר, ושמעתי את קולה. היא התבדחה עם סטודנט צעיר שהקדים אותי עם צלחתו ליד הדלפק. ובכן, היא היתה גם חביבה! ניסיתי לנצל את רגע העליצות הזה כדי לומר לה משהו מייד כשהגיע תורי. אינני זוכר כבר מה אמרתי לה: אבל אני בטוח שענתה לי אגב צחוק, לכאורה גם איתי, אך מכיוון שהיה זה כלאחר יד, העניין פגע בי, מעין הוכחה לאדישות. הייתי מעדיף שסוף סוף תשים לב לקיומי, שתשנה הבעה: הייתי מעדיף זאת גם במחיר שאראה אותה חוזרת לארשת הזועפת הרגילה שלה. לכן הסתכנתי, בעיקשות מסוימת, אולי אפילו באירוניה: "You look happy, today!" את נראית שמחה היום!

כעוסה, בוטה: "לא!" אמרה, שולחת לעברי מבט זועם ופנתה בחופזה לשרת את הבא אחרי בתור. אכן קיבלתי את מה שרציתי: לראות אותה שוב במצב רוח רע. אך לא הרגשתי מרוצה: בכל מקרה פגוע. האם זה מה שרציתי?

לשווא, בחודשים הבאים, חיפשתי הזדמנות אחרת להחליף איתה כמה מילים. לעיתים הגעתי בכוונה מעט מוקדם או באיחור קל לשעת ארוחת הצהריים, מתוך מחשבה שצפיפות קטנה יותר תהיה לטובתי. לעיתים, כאשר לא ראיתיה בצהרים מאחורי הדלפק, הבנתי שהחליפה משמרת ובאתי גם בערב: תמיד לשווא. מצאתי אותה עסוקה וזועפת: אם היתה פחות עסוקה, היתה אפילו יותר זעופה, כך לא יכולתי לקשור שיחה.

התחלתי לתהות איזו סיבה יש לה להתחמק ממני: זו לא היתה אנטיפטיות, גם לא חוסר סבלנות מוזר, כאילו כבר עמדה על קנקני וגמרה בליבה: החדש הזה כאן, זה שם, מה לעזאזל הוא רוצה ממני?

זה כמובן סקרן אותי יותר ויותר. היא היתה שונה מכל האחרות. חשתי בה איזה ניגוד פתטי שנגע בליבי באופן מסתורי. מצחה, ממוסגר בברק כמעט כסוף של קצות השיער שחרגו מהמצנפת, היה רחב, בהיר, בעל קימור עדין: באחד הימים נדהמתי לראות שבקצה, ממש בקו השיער, היתה רצועה של סנטימטר לערך מגולחת בסכין גילוח וקצוות השיער המועטים שחמקו מחוץ לשולי המצנפת היו קצרים, זיפיים ולא מסודרים. עיוות מגוחך. שאלתי אותה מה קרה לה.

"Just a fucking mistake of the hairdresser", אמרה בזעם: סתם טעות מזוינת של הספר. ועיניה האפורות-תכולות מלאו דמעות.

דמעות בלתי רצוניות אלו בפני, אשר לא ציפיתי להן, כמעט גרמו לי לברוח כמו מאש: לא רציתי לראותן! אבל בינתיים חדרה אלי תחושה מוזרה, חולשה, רכות, כמעט כאילו האחראי לטבח הייתי אני, לא הספר. ובכן, היא היתה נערה פותה, ילדה, היא היתה זקוקה למישהו שיטפל בה! או אולי לי היה צורך להגן עליה? בגיל עשרים ושבע היתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתנסיתי במשהו מעין זה כלפי יצור אנושי, כמו כלפי בת או אחות קטנה.מלמלתי בטיפשות שהיתה צריכה לשים לב מעט יותר למה שעלול לקרות לה.

"Mind your own fucking business", אמרה. ביטוי סלנג בנימה גסה, אצלנו היו אומרים "אל תדחוף את האף שלך". ונעלמה באדים מאחורי זגוגית דלפק המרקים.

תרגום – שירלי פינצי לב

הכלה האמריקאית – מריו סולדאטי – בקורת 



קחי לך משמרת הלילה – קטע מתורגם

"אין נאמנות כבתוך הבגידה

הסתירי את המפתח באפלה

וקחי לך משמרת הלילה"

                           אדם קסב

בתחילה היה רק חשד. משהו שראתה כשהתקרבה, משהו בצבע מעט יותר כהה של האדמה או של העלים, זקופים כאילו מישהו סירק אותם מעט.

אחר דגמה קלרה באצבע את האדמה בעציץ שעל הכוננית הלבנה. היא הייתה דביקה ולחה תחת קצות האצבעות ולא היו לה ספקות עוד: האיש הזה שיקר לה.

היא חייכה.

חצתה את המסדרון מכבה את האור שלא נחוץ יותר. שמש בין הערביים שקעה עד לגובה קומתם והחלונות, למרות הוילונות, היו חסרי הגנה. הקרניים האופקיות, הנפוחות, פלשו לאפלולית הדירה, אל תוך כל חדר.

חצתה את הסלון. דורכת בעקבים על ההדפסים הלילכים-חומים של האריחים. השעינה את הפנים על הזגוגית והביטה החוצה.

מעבר לכתפה זקן בחלוק מתבונן בה, נטוש ממול על מסעד הכורסה.

חייכה פעם נוספת.

ממתי הצליח לקום? אולי תמיד היה יכול. התמיכות, הדחיפות של השבועות הללו היו מיותרות, היא היתה מסתדרת מצוין גם בלי זה. מפני שאין ספק: הוא קם. בזמן שהיא ירדה למוסך להביא משם ארגז של מים מינרלים, הוא קם, הלך לפחות ארבעה מטרים מהספה אל הכוננית, הרים, החזיק, יצק, התכופף, והלך מחדש משאיר מאחוריו, כדי להסגיר אותו, את האדמה הרטובה.

קלרה חזרה במסדרון עם המזלף ביד והעמידה פנים שהיא יוצקת את המים.

אבא ג'ו עקב אחריה בעיניים ונראה לקלרה מחויך.

שקוע בין המשענות של הכורסה לא נראה עוד כאסיר מוחלט, אלא כמארח נכון לזינוק פתאומי.

ממתי הלך? כבר שבועות שקלרה באה לבית הזה כל ערב. ביום ובלילה חיה עם אבא ג'ו בחורה מולדאבית שחורת שיער, אבל לשעתיים לפני ארוחת ערב קלרה ואבא ג'ו נשארו לבד. היא משרתת אותו, מלבישה, מביאה לו כוסות, עיתונים, ממחטות ואבא ג'ו מודה כל פעם ללא מבוכה.

הונאה. תכסיסים ורמאויות מתמשכים, למעשה, רק רמאות גדולה התחלתית: "אני לא יכול יותר ללכת" אמר ערב אחד כמעט בחצות, מטלפן כשהיא וסרג'יו היו כבר במיטה, "אני לא זקוק שתבואו, ורה נמצאת איתי". מדוע טלפן? הוא לא ביקש עזרה. הוא רק היה צריך לומר זאת למישהו. למה להתחיל את הרמאות באמצע הלילה? אולי הפחד תעתע בו. בלילה, הרגל הרועדת השפיעה עליו, וכאשר בבוקר ראה אותם בפנים מלאי חרטה יכול היה רק להתקדם, להמשיך למעוד, להמשיך לחיות מחשבת שווא של ליל חרדה.

זה היה סימן טוב למרות זאת, סימן של כוח. לא התנגדה. אם הוא רוצה לשחק היא מצידה תשחק, אם הוא רוצה לדלג בבית כמו גנב כשהוא נשאר לבד, צוחק על כולם, שיצחק ככל יכולתו!

לסרג'יו לא תאמר את זה. לא יועיל לשום דבר. אילו סגרה את דלת החדר אחרי שהעיניים התמלאו בזעם.

עוד דבר שאין לומר לסרג'יו.

השמש שקעה ומהחלונות הסגורים נכנסה תחושת הקור. אבל אחרי רגעים ספורים על הכיכר, על צידה של הכנסייה, היה יותר אור מאשר קודם לכן, אור לבן, מתפשט מהזרקורים שבכל פינה. כמו ביום אך ללא צללים. האור המלאכותי לא נתן מחסה.

–   קלרה..

–   …

–   קלרה…

–   סליחה, אבא ג'ו. מה אמרת לי?

–   …

–   …

–   לא.. זה לא היה חשוב.

קלרה הסיטה את העיניים מהכיכר, מהחלון, מהשמשה הקרה והסתובבה.

–   רק לא הייתי מרוכזת.

חפשה מילים של רוגז, אבל, בזמן שהתכופף על הכורסה כדי לארגן את השמיכה, יצא רק משפט התנצלות. בנחת, לאט לך.

אחריה הוא מחזר. אחריה תמיד חיזר.

אולי זו לא המילה: הוא היה זקן בכורסה, אביו של בעלה,  אבל בתוך התרעומת שלה, בתוך הרתיעה שלה דהויה מול החלון כשנפשה מחוץ לחדר זה, היה משהו אחר. זו הייתה תחושת הבעלות, זה היה הסירוב לחלוק עם מישהו, תהיה זו אפילו הכיכר, האפלה, משהו כלשהו, הסירוב לחלוק את הרגעים הקטנים שהיו רק שלהם. חשבה על תנועת הידיים כשהגיש לה את הצלחת עם העוגיות לתה. הוא לא היה יכול לאכול אותן. הן היו שם בשבילה. הן היו מונחות שם שעות ומחכות לה, הן נקנו בשבילה.

קלרה חשבה מחדש על הטכס האיטי של החיזור.

היא הרגישה חמימות בצוואר, מעין לחץ מתחת לגולף, אינטימיות עוטפת שלא יבשה ולא חנקה, סוג של חמימות שהתמזגה עם הטמפרטורה בבית זה, ארבעים וחמש מעלות יותר מאשר בכל מקום אחר שקלרה עברה בו באותו יום. אחר כך התיישבה בכורסה והחלה לקרוא בקול רם את המאמר של חוקר נורווגי על הנחיתות הקדם-קולומביאניים בתחומי האמריקות, היא חשה משהו עוד יותר חזק: הערצה. הערצה מטופשת, בלתי צפויה ודפוקה.

האדם הזה היה קשוב והיה לו רצון לעשות זאת. ציין את הפתיחה על ארבע המשלחות של קולומבוס כמוכרת וחסרת ערך, הוקיר את הטון האיטי  אך יבש, כמעט קריאה מדעית, והיה לו רצון לעשות זאת. היה לו רצון להעריך, לאסוף ולמיין במוח שלו המלא בגרורות. להטביע פסיקות אחרונות על הקליפה החולה. צפה ברגליים שלה, היא הייתה בטוחה שבזמן שקראה עקב אחר קו הגרביים עד לברכיים שולח איתותים צנועים של הנאה דרך תאי עצב סרטניים מטורפים.

האיש הזה, עם תוחלת החיים שגרמה לרופאים להשפיל את עיניהם בביקורי בית, האיש הזה הצליח לבנות עולם, למקם את עצמו בתוכו ולחיות בו. זה היה עולם מומצא, עשוי מתחפושות וכזבים, מקום שהיה צריך למשוך אליו את האחרים בתחבולות, מארבים ממושכים וקפיצות מאולתרות. ואז לא להרפות מהם, לאחוז בגרונם, לפתות אותם, לחזר אחריהם ולא להרפות מהם יותר.

תרגום – שירלי פינצי לב

קחי לך משמרת הלילה – ג’ורג’ו שיינה – בקורת

הכלה האמריקאית – מריו סולדאטי

La sposa americana / Mario Soldati

כריכת הספר מביכה מעט: תצלום בוהק של אשה שרועה למחצה ולגופה רק כתונת תחרה כתומה. זו לא הכריכה שמומלץ להסתובב איתה במסדרונות החוג לספרות. מבט נוסף מאפשר מעט יותר סלחנות: על הכריכה האחורית מודפסת המלצה חמה של איטלו קלווינו, התצלום לקוח מתוך הסרט שביים בנו של הסופר בעקבות הרומאן, והמוסכמות באיטליה באותה תקופה לגבי כריכות היו אחרות (את כריכת המהדורה האיטלקית הראשונה של "כזב וכישוף" של אלזה מורנטה הייתי מסווגת ללא היסוס למחלקת הרומאן הרומנטי). הרומאן אכן מציע יותר ממה שהכריכה מרמזת עליו.

בתחילת שנות השישים נוסע חוקר ספרות איטלקי צעיר לשנתיים לאוניברסיטה בארצות הברית. אדוארדו, האיטלקי ממילאנו מוצא את עצמו בעירת אוניברסיטה מנומנמת, וכך, במוקד התעניינותו נמצאת מגישה בקפטריה המקומית. אדית, אמריקאית בהירה ממוצא צכ'י, מייצגת עבורו, האירופאי, את הרעננות והחספוס של אמריקה. הוא מגלה אשה צעירה, ענייה, לא משכילה, בוטה וישירה שמסתערת על החיים במלוא המרץ. אדית היא אישה מהזן החדש, היא אינה ממתינה לאביר על הסוס הלבן אלא נחושה לבנות את חייה בכוחות עצמה. היא חולמת ללמוד חשבונאות, מקצוע פרקטי בו תוכל להתפרנס בכבוד. בינתיים היא עובדת, תומכת בהוריה, מעשנת בשרשרת, מקללת ונהנת מחופש מיני. מנקודת מבטו של אדוארדו אדית היא חידה מלאת סתירות שאינו מצליח לפצח. לאחר הערב הראשון שלהם ביחד אומרת לו אדית: "או אדוארדו, אתה כמו שאני אומרת… אבל אתה לא בשבילי", משפט שממשיך לנקר במוחו במשך שנים, ללא הסבר. האם היא דוחה על הסף את האפשרות לקשר ביניהם? האם היא רוצה להישאר לבדה? האם המרחק ביניהם חייב להישמר? האם הוא אינו עונה על ציפיותיה? האם הוא גבר החלומות הבלתי מושג? האם הפער התרבותי ביניהם בלתי ניתן לגישור? אדית מדלגת במהירות בין רכות, רגשנות, התקפי קנאה, זעם, קרירות וציניות. יש בה שלוב של תמימות ותועלתנות מחושבת. בערב הראשון אדוארדו קונה את ליבה בשלושה קרטונים של סיגריות, אדית זקוקה רק לחפיסה אחת, הנדיבות הפתאומית של אדוארדו נוגעת לליבה, אך היא עוברת במהרה לפסים מעשיים: היא תיתן אחת להוריה ותספר להם שזכתה בהן במכונת הימורים. אצל אדית אין מקום לשיחות על יחסים, נישואים, ילדים ושאר שטויות רומנטיות. כאשר אדוארדו עומד לחזור לאיטליה ומצטדק על כך שאין לו אפשרות כלכלית להינשא, היא קוטעת אותו בגסות: "תינוק אומלל! מישהו אי פעם אמר לך שאני רוצה להתחתן איתך?", אולם, כאשר מגיעה לבסוף הצעת הנישואים הטרנסאטלנטית היא מסננת "שיט" ומבריקה לו את מספר הטיסה שלה לאיטליה.

בבסיס הרומאן עומד העימות שבין העולם הישן והעולם החדש, אותו עימות שהניב שורה ארוכה של יצירות מופת ("דיוקנה של גברת" של הנרי ג'ימס, "לוליטה" של נבוקוב, ורבים אחרים). אדוארדו, כנציג העולם הישן, התרבותי והדקדנטי, משנן שירה בתור לאוכל בקפיטריה ומצטט את תומאס אקווינס. למרות שהוא רק מרצה זוטר הוא אמיד ביחס לאדית. על פי הקוד החברתי הישן רואה אדוארדו יחסים מזדמנים עם נשים אחרות כדבר טבעי עבורו אך מגיב בקנאה "איטלקית" כשהוא חושד שאדית מרשה לעצמה חופש דומה. מול העיסוק האקדמי שלו בספרות, ברוח, מתעסקת אדית בהגשת מזון וכביסה. אדואדו שואף למשרה באוניברסיטה, אדית מגיעה לשיא הצלחתה כפקידה בבנק. אדוארדו מסתכל על החברה האמריקאית בתערובת של התנשאות ומשיכה אך למרות הביקורת על היעילות חסרת הרגש של החברה האמריקאית הוא מנתק את עצמו מאיטליה ועושה כל מאמץ לבנות את חייו בארצות הברית. אולם, עקב אכילס הרגשי שלו נחשף במפגש עם אנה. אנה, חברת ילדות של אדית ממוצא איטלקי, מעוררת בו תשוקה בלתי נשלטת. אנה היא היפוכה של אדית, גדולה, כהה, רכה ופלרטטנית ולמרות אהבתו לאדית, מוצא עצמו אדוארדו מנהל חיים כפולים עם שתיהן. הצלבה מעניינת נוצרת מכך שהמשיכה הגופנית, הריקה, היא דווקא אל ה"אטלקיה" ואילו "הכלה האמריקאית" נשארת תמיד מושא האהבה המשמעותית והעמוקה.

כאמור, הנושא אינו נטול יומרות, הכתיבה יפה והעלילה מעניינת ומותחת. הדובר, אדוארדו, מספר על האירועים ממרחק שנים והסיפור הלא כרונולוגי מצליח לסקרן. אולם, אי שם לאחר אמצע הספר מתפוגגות היומרות ונשאר רק סיפור הרפתקאות של בגידה בחיי הנישואים. יחסי המשיכה-דחיה הבין תרבותיים נעלמים ואנו נותרים עם דיווח מפורט על משחקי מחבואים וחילופי מיטות. הניגוד בין הנשים, איטלקיה ממוצא סיציליאני מול האמריקאית ממוצא צ'כי, כמעט ואינו חורג מגבולות האפיון החיצוני. ואולי אין זה מפתיע בהתחשב בכך שאנה "האיטלקיה", נולדה באמריקה, אינה דוברת איטלקית ובעצם היא לא פחות אמריקאית מאדית. יתכן שהחמצת פיתוח הקונפליקט התרבותי קשורה להחמצת פיתוח הדמויות הנשיות. הסיפור נשאר צמוד לנקודת התצפית של אדוארדו אשר אינו מצליח, ואולי אף אינו מנסה, לפצח את המסתורין של שתי הנשים. חלקו הראשון של הרומאן מצליח לעורר עניין בדמותה של אדית. הנערה הפשוטה והנוקשה לכאורה מנווטת את חייה בחכמה, ברגישות ובאומץ רב, אך דמותה אינה זוכה לפיתוח ברומאן. הקורא נאלץ להסתפק באדוארדו אשר המודעות העצמית שלו כה נמוכה עד שאנה, בסצנה בלתי אמינה בעליל, צריכה להסביר לו ביובש שלה אין כל משמעות בחייו.

אמנם חלקו האחרון של הספר עונה על סוג הציפיות שיצרה הכריכה הבוהקת, אבל למרות זאת רובו מהנה מאד. הכתיבה הרגישה והמדויקת והמבט מבחוץ על אמריקה של שנות השישים מעניינים גם בימינו, כמעט שני דורות מאוחר יותר. סערות שנות השישים אינן חודרות לרומאן, אך הוא מאיר את הרקע התרבותי שמתוכו צמח השינוי במעמד האישה, שינוי שאפילו המספר, כגבר איטלקי, אינו יכול להתעלם ממנו. עם כל ההסתייגויות, לא נותר לי אלא להצטרף לקולו של איטלו קלווינו על הכריכה האחורית: במשך יומיים גם אני קראתי את הרומאן בנשימה עצורה.

על הספר והסופר

מריו סולדאטי (1906-1999) היה סופר, תסריטאי ובמאי סרטים פורה מאד, הוא פרסם כ-50 ספרים וביים מעל ל-40 סרטים. בצעירותו שהה מספר שנים בארצות הברית, חוויה מעצבת אשר המשיכה להשפיע על יצירתו לאורך השנים. הרומאן "הכלה האמריקאית" יצא לאור בשנת 1977, זכה בפרס הספרותי של נאפולי ב-1978 והוסרט על ידי בנו של הסופר בשנת 1986. הוצאת אוסקר מנדדורי, 206 עמודים.

הכלה האמריקאית – קטע מתורגם

קחי לך משמרת הלילה – ג'ורג'ו שיינה

Giorgio Scianna

"Fai di te la notte" –

"קחי לך משמרת לילה" הוא ספר שמרפרף על השאלות הגדולות של החיים: זהות, אמת, שקר ומשפחה. אלו שאלות גדולות, אינספור יצירות ספרות ופילוסופיה ניסו לחפש ולהבין את אותו גרעין חמקמק של אמת, זהות וקשר אנושי. "קחי לך משמרת לילה" הוא ספר צנוע, ספר שהולך בעדינות מסביב לחידות, מצביע עליהן, אך לא מתיימר לפצח את הקוד.

לקלרה, גיבורת הרומאן, יש חיים טובים לכל הדעות. אישה נאה כבת ארבעים, חוקרת גנטיקאית שמרוצה מעבודתה. יש לה משפחה מושלמת: בעל ושני הילדים. הבעל, סרג'יו, הוא רופא מצליח, אב מסור ואפילו מאהב סבלני. אך זו לא כל המשפחה: ישנו גם אבא ג'איו, אביו של סרג'יו, חולה סופני המרוחק לכסא גלגלים בדירתו. קלרה מקדישה לו כל יום שעתיים תמימות. אחרי העבודה, בזמן שסרג'יו לוקח את הילדים לבריכה, עולה קלרה לדירתו המגובבת של ההיסטוריון הקשיש שם הוא מרצה לה על מגלי עולם. תחת השלמות הזו חותר סוד, קלרה מגלה שסרג'יו מסתיר ממנה משהו. תוכנו של הסוד אינו הבעיה, הוא נחשף לקלרה ולקורא כבר ברבע הראשון של הרומאן, עצם קיומו של הסוד מערער את קלרה.

המתחים שבין שקר לאמת, בין גילוי לכיסוי, הם המתחים שיוצרים את הרומאן והם  מצויים בכל רמותיו – התמטיות והצורניות. גילוי הסוד בתוך מציאות בטוחה ומוכרת מעמיד בספק את כל מה שקיים בעולמה של קלרה. היא מופתעת להיתקל בתחום סגור אפל ומוכחש בתוך נישואים מלאי אהבה, התחשבות ותשוקה. חשיפת הסוד אינה מאירה דבר, להיפך. במקום לבטל את הספק, החשיפה רק מובילה לשרשרת של שקרים והכחשות. אבא ג'איו וס'רגיו מבטלים זה את דבריו של זה, נלחמים זה בזה ושומטים את הקרקע תחת רגליה של קלרה אשר אינה יודעת למי להאמין. בתוך המבוכה של קלרה משתלבת עלילה היסטורית אשר אבא סרג'יו מספר לקרלה: קורותיהם של האנוסים היהודים בספרד ופורטוגל. האנוסים המירו את דתם וזהותם למראית עין כדי להצליח לדבוק בבתיהם וברכושם. רובם האמינו שהשינוי יישאר חיצוני בלבד ומהותם לא תשתנה, אבל מי הם כעבור יותר מעשרה דורות וחמש מאות שנה? הזהות החיצונית שלהם שקרית אבל מה היא הזהות החבויה שלהם? האם היא עדיין קימת? זוהי כבר אינה זהות יהודית, אך האם השקר, הסוד, הפך הוא עצמו להיות המהות? האם השקר מסתיר מאחוריו דבר בעל ערך? האנוסים ניסו להוליך שולל את הסביבה, ככל שהאינקוויזיציה רדפה אותם יותר הם שיקרו יותר והחביאו יותר את זהותם. רובם איבדו את גרעין הזהות היהודי, אבל עבור המעטים ששרדו זהו מקור עוצמה: זהות מוחלטת, נורשת, אשר הסודיות מגוננת עליה והופכת אותה לבלתי מוטלת בספק.  שיינה האיטלקי משתמש בסיפורם של האנוסים היהודים כדי לשאול מהי זהות אישית. האם קיים גרעין של זהות חד משמעי אצל כל אדם או שזו עוד אשליה שניתן למוטט? סרג'יו בטוח בזהותו אך מסתיר אותה מקלרה; אבא ג'איו מבטל כל ודאות, ממוטט את השקרים של עצמו ומחדיר בקלרה את הספק; האפיגרף שממנו לקוח שם הספר הוא ציטוט של משורר בדוי; שקר מופיע כבר בסצנה הראשונה של הספר. שקרים וספקות ממשיכים ללוות את הקורא לכל אורכו של הרומאן. קלרה היא המספרת ברומאן, לעיתים בגוף ראשון ולעיתים בגוף שלישי אך נקודת התצפית לרוב שלה. הסיפור אינו מסופר באופן כרונולוגי, פערים רבים אינם נסגרים ואינם מוסברים, קלרה אינה נתפסת כמספרת מהימנה או עקבית. הרטוריקה של קלרה גורמת לקורא לפקפק בה כפי היא מפקפקת בסרג'יו ובאבא ג'איו.

הסיפור מותח, המשחק הבלשי תופס את הקורא: קפיצות קדימה ואחורה בזמן, הקולות הדוברים לא מזוהים, צריך להתאמץ כדי לצרף את הפרטים לתמונה אחת. במרכז התמונה ניצבת דמותה של קלרה ודמותה היא גם נקודת החולשה של הספר. המבט של קלרה מרפרף על פני חפצים ואנשים, סוקר אותם, מדווח, אבל נשאר תמיד חיצוני, לא חודר. קלרה יוצאת למסע חיפוש ללא מטרה ובעצם אינה מעיזה לחפור אפילו בנפשה היא. היא רוצה לחזור אל המציאות המוכרת, ובמידה רבה היא מצליחה, אבל יחד עם הניכור שלה מעצמה גם הקורא נשאר מעט מנותק, חיצוני. הפחד של קלרה להתעמת עם משבר הזהות שלה משאיר אותה מרוחקת מעצמה אך גם מהקורא אשר שופט אותה בקור-רוח כפי שהיא שופטת את סביבתה: שקועה במשבר שלה וחסרת רגישות לכל אלו שמבקשים את קרבתה – בעלה, ילדיה ואפילו המאהב לרגע. אישה משכילה ומצליחה אך נעדרת חום וחכמה. המורכבות בדמותה של קלרה מוארת על ידי האופן שבו היא תופסת את המשפחה. קלרה תופסת את הקשר המשפחתי כהכרחי, אקסיומאטי ושברירי בו זמנית. קלרה היא אישה מודרנית בתוך משפחה שוויונית. המשפחה המסורתית, הורים נשואים וילדים, אינה נתפסת בסביבתה, איטליה של ימינו, כמתכון היחיד לאושר (בשונה מהתפיסה הרווחת בישראל). קשה לישב את הסתירות ביחסה אל משפחתה:  מצד אחד המחויבות שלה לבעלה, ילדיה וחמיה מוחלטת, אך מצד שני הוריה שקופים עבורה, היא שוכבת עם גבר אחר, נעדרת מחייהם של ילדיה ובמשך זמן רב מקבלת את ההתנכרות של בעלה לאביו ללא תהיות. רק לקראת סוף הרומאן, כאשר זכות הדיבור עוברת לראשונה לסרג'יו, נרמז אולי פתרון לתעלומה. סרג'יו מתאר את התקופה הסוערת שעברה עליהם מנקודת המבט שלו, ברגישות ובדאגה כנה. מתוך המונולוג שלו מתבררת ההדדיות העמוקה של הקשר שלהם – למרות השתיקה ולמרות הריחוק לכאורה. אז עולה החשד שמתחת לכסות המודרנית מסתתר הדבק הבנאלי ביותר: אהבה. אהבה גדולה שמחברת אותם למרות שהמילה המפורשת אינה נכתבת, נחשבת או נהגת אפילו פעם אחת ברומאן.

הקריאה קולחת והרומאן מהנה. השימוש של סופר איטלקי בהיסטוריה ובזהות היהודית כדי להציף שאלות אנושיות אוניברסאליות מוסיף עניין מיוחד עבור הקורא העברי. השאלות שהרומאן מעלה חסרות תשובה, וכמו הגיבורה שלו, הוא נעצר על סיפן ולא צולל לתוכן.

על הספר והסופר

הספר יצא לאור בשנת 2007 בהוצאת אינואדי. זהו הרומאן הראשון של ג'ורג'ו שיינה. הסיפור שלו  "מכונת התקליטים" נכלל באנתולוגיה "אנטי-חומר" (אינואדי, 1997). שיינה נולד בשנת 1964 וחי בפאווה. הרומאן "קחי לך משמרת הלילה" זכה בפרס קומיסו. 199 עמודים.

קחי לך משמרת הלילה – קטע מתורגם